פסק-דין בתיק ת"א 2717-07

א.         פתח דבר

בין יתר סמכויותיו, על פי חוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978 (להלן: " החוק" או " חוק הא"כ"), מופקד האפוטרופוס הכללי על ניהולם של נכסים עזובים. נכס עזוב מוגדר בסעיף 1 לחוק הא"כ כנכס שנתקיימו בו אלה:

" (1) לא נמצא מי שרשאי ומסוגל לנהוג בו מנהג בעלים או לנהלו, או שבעלו אינו ידוע;

(2)  הנכס נמצא בארץ, ובנכס של אזרח ישראלי, של תושב ישראל, או של תאגיד הרשום בישראל או שהוקם בה - גם נכס שנמצא בחוץ לארץ".

על פי הוראות החוק תקופת הניהול של הנכסים העזובים על ידי האפוטרופוס הכללי מסתיימת בקרות אחד מאלה: א. בהתייצב אדם ומוכיח "להנחת דעתו", של האפוטרופוס הכללי כך בלשון החוק, כי הוא רשאי לקבל את הנכס; ב. התברר לאפוטרופוס הכללי כי הנכס חדל להיות נכס עזוב; ג. הנכס הועבר לקניין המדינה, בהתקיים התנאים המוגדרים בחוק.

עניינה של התביעה שלפניי בנכס עזוב, קרקע בשטח 500 מ"ר, שנמצאה באזור אל-חארם (הרצליה כיום), הידועה כגוש 6668 חלקה 29 (להלן: " הנכס"). התובעים הם הזוכים עפ"י צוואתו של המנוח אליהו נחמני ז"ל (להלן: "הסב המנוח" או "המנוח"), אשר נשא בחייו ת"ז מס' 0180474 ונפטר לבית עולמו ביום 10.10.1981. התובעים מיוצגים בתביעה שלפניי על ידי אביהם, מר גדעון סלע, בנו של המנוח. לטענת התובעים, המנוח היה בעלים של הנכס העזוב האמור.

לטענת הנתבע, האפוטרופוס הכללי, לא הוכיחו התובעים כי סבם המנוח, אליהו נחמני ז"ל, היה בעליו של הנכס ומשכך אין הם רשאים לרשת אותו.

על סוגיה זו - הוכחת בעלות המנוח בנכס העזוב, מושא התובענה, וזכויות התובעים הנגזרות מכך, התביעה שלפניי.

ב.         העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן

אליהו נחמני ז"ל נולד בשנת 1909 בפולין ועלה לארץ בשנת 1935.

המנוח התגורר בשנותיו הראשונות בישראל באיזור תל-אביב, שם הכיר את סבתם של התובעים, הגב' לואיזה נחמני ז"ל (להלן: " הסבה המנוחה" או " המנוחה"), וזאת בשנת 1938. מאז שנת 1951 התגוררו הסב והסבה בקריית חיים.

לטענת התובעים, ביום 6.12.1939 נרשם המנוח בספרי האחוזה של משרד ספרי האחוזה ביפו, כבעלים של הנכס האמור. עפ"י שטר המכר רכש המנוח את הנכס מפלוני, ז'אק סנטיגו אגימן, בתמורה לסכום של 40 לי"פ. העתק שטר המכר צורף לתיק בית המשפט.

חשוב לציין כי באותה תקופה לא נשאו עדיין תושבי הארץ תעודות זהות, ומשכך על שטר המכר צוין שם הרוכש 'אליהו נחמני', ללא כל פרט מזהה אחר. 

במשך שנים רבות לא היתה כל פעילות בנכס, ואיש לא חיפש אחר בעליו. עד שנת 1986 לא חלו על הנכס מיסים כלשהם, ורק משהוטלו מיסים עירוניים על הנכס, בשנת 1986, כאמור, ומיסים אלה לא שולמו, פנתה עיריית הרצליה לאפוטרופוס הכללי.

האפוטרופוס הכללי פנה בשנת 1991 לבית המשפט המחוזי בת"א, וקיבל צו לניהול הנכס (תיק א"כ 55/91). האפוטרופוס ניהל את הנכס ולימים מכרו לצד ג'.

לטענת התובעים, בסמוך לשנת 2005 נודע לאביהם, מר גדעון סלע (להלן: "מר סלע") כי המנוח היה בחייו ובמותו הבעלים של הנכס.

מר סלע פנה לאפוטרופוס הכללי בניסיון להביא לשחרור הנכס. לטענת התובעים הציג מר סלע בפני האפוטרופוס הכללי מספר מסמכים, מהם ניתן ללמוד כי החתימה על שטר המכר, משנת 1939, היא חתימתו של המנוח.

לטענת התובעים, הערים האפוטרופוס הכללי קשיים על דרכם של התובעים להוכחת בעלותו של המנוח על הנכס, כאמור.

לטענת התובעים, הראיות שהמציאו להוכחת זהות בעליו של הנכס, שהוא לטענתם סבם, די בהם כדי להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת זהות המוריש.